לוח מקובע בסיפון
בכלי שייט המים צריכים להיות תמיד בחוץ. מים שחודרים פנימה לתוך היאכטה זה רע מאוד, גם אם זה רק זרזיף. פנים היאכטה צריך להיות יבש. יבש מאוד. במיוחד מים שחודרים דרך ה chainplates הורסים אותם ומסכנים את היאכטה
בכלי שייט המים צריכים להיות תמיד בחוץ. מים שחודרים פנימה לתוך היאכטה זה רע מאוד, גם אם זה רק זרזיף. פנים היאכטה צריך להיות יבש. יבש מאוד. במיוחד מים שחודרים דרך ה chainplates הורסים אותם ומסכנים את היאכטה
כבר שנים שאני יודע שיש חדירת מים לקבינה דרך הלוחות המקובעים ( chainplates באנגלית). כשיורד גשם חזק או גלים נשברים על הסיפון בזמן הפלגה אני רואה את המים מצטברים בשיפוליים. אני רואה את הנזק לעבודת העץ היפיפיה שבקבינה הראשית ואני יודע שהמים עלולים להחליד ולהחליש ולבסוף להרוס את המתכת של הלוחות המקובעים ואם אלו יכשלו, יתכן אסון.
זה מציק לי כבר הרבה שנים. אי הוודאות לגבי מצבם הטכני של הלוחות המקובעים מטריד אותי מאוד כבר מהיום הראשון שקניתי את הבת עמי. רציתי לבדוק אותם אבל אין אליהם גישה. אי אפשר לראות אותם בתוך הקבינה מבלי לפרק את כל החזית של הארונות. לא רציתי לפרק את הארונות כי לא ידעתי כיצד הם מורכבים, האם מודבקים או מוברגים והאם אוכל לפרק אותם מבלי לגרום נזק בלתי הפיך והאם אוכל להרכיב אותם מחדש. אז דחיתי ולא בדקתי אותם. רק דאגתי לגביהם. כמובן האנרגיה שהשקעתי בדאגות היתה גדולה יותר מזו שהייתי משקיע אילו היייתי מפרק את מה שצריך ובודק אותם.
המשכתי להפליג ולכאורה נזהרתי. השתדלתי לא להעמיס יותר מדי על מערך התורן והמפרשים כדי לא ליצור לחץ על התרנים ועל הכבלים ועל הלוחות המקובעים. זה לא תמיד אפשרי. לרוב העומס על המערך גדול ומה שלא תעשה הוא רק יגדל. בכלל, שבר או תקלה שכזו מתרחשים לאו דווקא כשהעומס גדול. אם משהו באמת חלש ורקוב שם למטה, לא צריך הרבה עומס כדי שהוא יכשל. אבל הבת עמי היא מפרשית ולא מנועית. מערך המפרשים תמיד בתפקיד.
את אנדריי הפולני פגשתי בפורטו סנטו, המזרחי באיי מדירה. הוא נכנס למפרץ עם היאכטה שלו בוקר אחד מוקדם בסיום הפלגה בת חמישה ימים באוקיינוס העוצמתי שבין פורטוגל למדירה. היאכטה שלו זהה לשלי – Westerly Conway ketch – וצעירה בשנתיים, הושקה ב 1982. זו הסיבה שמיד עם כניסתו למפרץ ירדתי לדינגי וחתרתי אליו בהתרגשות כאילו מצאתי אח חדש. אנדריי הוא אחלה בחור מלא מרץ, מעשי, ללא פחד. איש מעניין, מלומד ונבון. איתו מפליגה מאיה, בחורה פולניה קטנה ועדינה ושקטה שזה עתה יצא לאור ספרה, בפולנית, על פשעי המין של הנאצים בשואה.
אנדריי קנה את היאכטה כחודש לפני כן והיא במצב מצוין, הרבה יותר טוב מהיאכטה שלי וגם מצוידת יותר. הפליג איתה מבריטניה לפורטוגל ולכאן, לפורטו סנטו. פגשתי אותו שוב במורד האוקיינוס בכף ורדה ובטרינידד. תמיד במקרה. הוא המשיך לסורינאם ובדרך חזרה משם צפונה נשבר לו לוח מקובע אחד. הם חזרו מיד לסורינאם לתיקונים. בשביל להחליף את הלוח הוא פרק את הארוניות, אותה חזית עשויה עץ בקבינה המרכזית ממנה חששתי ובגללה לא בדקתי את הלוחות המקובעים שלי המסתתרים מאחוריה. אנדריי אמר לי שזה היה די פשוט לפרק ולהרכיב את עבודת העץ. הכל מוברג ואין דבק. בזכות אנדריי החלטתי לפרק גם את שלי, לחשוף את הלוחות המקובעים ולבדוק את מצבם.
קודם כל הוצאתי את כל מה שהיה מאוחסן בארונות, הכנסתי לכמה סלי קניות ואחסנתי אותם בקבינה האחורית. בארונות דופן ימין מוחזק בדרך כלל כל מה שאני צריך להכנת אוכל. אלו הפריטים הכי זמינים לי ואני צריך אותם לשליפה מיידית. עכשיו כשהארונות מפורקים הייתי צריך למצוא מקום אחר עבור חפצים חיוניים אלו כי אני עדיין צריך להכין אוכל שלוש פעמים ביום, גם כשהארונות לא קיימים.
אחר כך ניסיתי להבין איך מחוברת החזית והארונות שמאחוריה והתחלתי לפרק. הכל מוברג וזה נהדר. סימנתי כל חתיכת עץ שפורק עם פיסת נייר דבק ורשמתי עליו: קדמי, אחורי, פנים, אחור. לא מעט חתיכות עץ נראות זהות וחשוב שאדע איך להרכיב אותם אחר כך כי זה עלול להיות סיוט אם הן לא מסומנות. כ-20% אחוז מהברגים היו רקובים אבל הצלחתי להבריג החוצה את כולם למרות שחלק מהראשים נשברו וההברגה נותרה בתוך העץ ולחלקם חריץ הראש שלהם נשחק. רוב הברגים, הארוכים שבהם, היו עשויים פליז או סגסוגת כלשהי ובצבע נחושת כהה ורמת השרידות שלהם הייתה נמוכה. הברגים הקטנים יותר היו ברגי פלדת אל-חלד ושרדו יחסית יפה. בל נשכח שאלו ברגים שעבדו במשך 45 שנה בסביבה ימית.
כשהחזית הוסרה הסתבר שהארוניות מאחוריה הן בעצם שלוש תיבות עץ שלא מחוברות לכלום אלא יושבות בדיוק רב בין דופן ימין לבין החזית על גבי מדף עץ שמחובר לדופן עם שלוש יריעות פיברגלס ואפוקסי.
למזלי הרב הבת עמי היא יאכטה שנבנתה במספנות בריטיות משובחות בשנים האחרונות בהן עדיין היה ליצרנים איזשהו מוסר כלפי עצמם, כלפי תוצרתם וכלפי לקוחותיהם (סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים). החומרים בהם נעשה שימוש במספנות ווסטרלי Westerly היו היקרים ביותר ובאיכות הגבוהה ביותר. מאז השתנו הדברים ואיכות או תוחלת חיים מכנית כבר לא עומדות בראש מעייניהם של יצרני היאכטות פרט לבודדים שעדיין מקפידים לעשות שימוש בחומרים הטובים ביותר ביאכטות שהם בונים. זו המשמעות של המשפט השגור בפי יודעי דבר: "יאכטה טובה וישנה".
העץ ממנו נבנו הארוניות של הבת עמי הוא דִיקְט plywood ימי משובח. מעידה על כך העובדה שלמרות המים שזלגו על העץ במשך שנים, דרך ה-chainplates הדולפות, הדִיקְט לא ניזוק כלל. דִיקְט ימי שונה מאוד מדִיקְט רגיל. דִיקְט ימי מורכב מחמש שכבות או יותר (במקום שלוש שכבות בדִיקְט רגיל) ואלו מודבקות, תוך הקפדה שאין בועות אוויר כלל בים השכבות, באמצעות דבק חסין למים ולחות מה שמעניק ללוחות עץ אלו עמידות גבוהה וחוזק רב יותר גם בסביבה ימית. אם יש פגמים בתהליך הייצור של לוחות הדִיקְט הימי, הם יגרמו לעץ להגיב לשינויים בטמפרטורה ובלחות ובסופו של דבר לריקבון ולפירוק של הדִיקְט. יש יאכטות שכל הגוף שלהן בנוי מדִיקְט אבל זה כבר נושא הדורש מאמר עצמאי מלא.
אבל המים שחדרו פנימה, כמעט בלתי נראים, בכל זאת גרמו נזקים. אחרי שפרקתי את הארונות הופתעתי לגלות שהארוניות מצופות ב veneer, או בעברית עֵץ לִבּוּד מכל הצדדים, גם בחלקים שאינם נראים, אלו שפונים אל דופן היאכטה ואל הארוניות האחרות. Veneer הוא לוח עץ שנחתך לשכבות מאוד דקות באמצעות סכין חדה מאוד מגזעי עץ מלא. הוא מעניק מראה נפלא של עץ מלא ללוחות הדִיקְט שגם הם עשויים משכבות עץ מלא אבל עבות יותר. ה veneer גם מגן על הדִיקְט.
הנזק שגרמו המים הסתכם בהיפרדות של ה veneer החיצוני הדק מהדִיקְט. המים גם גרמו לשינוי צבע של ה veneer ושל הדִיקְט. החלטתי לקלף את ה veneer שהתרומם מהדִיקְט ולכסות את הדִיקְט החשוף בשכבה דקה של אפוקסי. את שינוי הצבע הצלחתי להפחית על ידי שיוף קל של הדִיקְט בנייר זכוכית 220. כל זה לקח די הרבה זמן. כמו כן לא רציתי להתעסק עם זה יותר מדי כי אלו צדדים בלתי נראים של הארוניות. היה לי בעיקר חשוב להגן על הדִיקְט ופחות חשוב לטפל בנראות של העץ.
מאחורי הארוניות התגלה נזק נוסף או אולי רק בלאי. יריעות פיברגלס שהודבקו על מנת לייצב את המדף עליו מונחות הארוניות התרוממו ונפרדו מהמדף. לדעתי זה לא נגרם בגלל המים מכיוון שאלו אזורים אליהם דליפת המים מה-chainplates כמעט ולא הגיעה. אני סבור שההתרוממות נגרמה בגלל גמישות מבנה היאכטה ותנועה מתמדת לאורך זמן. אולי גם בגלל שהפיברגלס הונח על גבי veneer וזה לכשעצמו מודבק לעץ המלא ממנו עשוי המדף. בכל מקרה, גם ה veneer שהודבק אל המדף עליו מונחות הארוניות, התרומם בחלקו וזה אכן קרה בגלל המים.
דופן היאכטה עשויה פיברגלס ופוליאסטר. על מנת ליצור חיבור טוב בין כל האלמנטים, במספנות Westerly הניחו יריעות פיברגלס בין הדופן והמדף. באנגלית, אלמנט פיברגלס מסוג זה נקרא tabbing. זהו חיבור שיוצר מעין פינה של 90 מעלות בערך, תלוי במיקום החלקים אותם הפיברגלס מחבר. ליריעות פיברגלס אלו, שהן קטנות ברוב המקרים, יש חשיבות מבנית. במקרה זה מדובר על המבנה של הארוניות שלהן יש חלק לא מכריע ביציבות המבנית של היאכטה אך בכל זאת יש לזה חשיבות. לכן החלטתי לחתוך את הפיברגלס שהתרומם ולהניח יריעה חדשה במקום ולהדביק אותה עם אפוקסי. את החתך ביצעתי ברווח שבין דופן היאכטה, עליה מונח הפיברגלס אנכית ושם לא הייתה כל התרוממות לבין המדף עליו מונח הפיברגלס אפקית, מאחר וההתרוממות היתה בחלק האפקי של הפיברגלס.
פיברגלס עשוי סיבי זכוכית והעבודה עם פיברגלס יכולה להיות מאוד לא נעימה. לא משנה בכמה שכבות ציוד הגנה אכסה את גופי, תמיד תהיה חדירה של סיבי הזכוכית אל מתחת לעור וזה מגרד. או ווי כמה שזה מגרד. הגרד נמשך יומיים שלושה ואז הזכוכית מתמוססת לתוך העור.
בהתחלה חשבתי לחתוך את הפיברגלס באמצעות מסור ידני קטן על מנת למזער את אבק הזכוכית שכמובן יכסה כל דבר וכל פינה בקבינות כולן לכל אורך היאכטה. אבל זה לא עבד טוב. אז לקחתי את ה Dremel לעבודה הזאת. לפני כן הוצאתי מהקבינה את כל מה שאפשר היה להוציא וכיסיתי את כל המשטחים בניילונים ובדים בניסיון להגן עליהם עד כמה שאפשר מאבק סיבי הזכוכית החודרני. את הדלתות לקבינה האחורית והקדמית חסמתי עם יריעות ניילון. והתחלתי לנסר את הפיברגלס. עבודת הניסור ארכה אולי עשרים דקות. אלו יריעות פיברגלס באורך 30-40 סנטימטר בסך הכל. עבודת ההכנה נמשכה אולי שעתיים וחצי.
לבשתי את בגדי העבודה שלי ועליהם לבשתי את חליפת החלל, מעין אוברול לבן שמכסה את כל הגוף. על הפנים הידקתי מסיכת עבודה עם שני מסנני אוויר שאמורים לסנן את חלקיקי אבק הזכוכית המיקרוסקופיים שהם מאוד מזיקים לריאות. הטמפרטורה בקבינה כבר עמדה על 35 מעלות ועם הלבוש הכבד שאינו מתיר לאוויר לעבור, ההזעה הייתה מירבית. עוד לפני שהתחלתי לחתוך את הפיברגלס הייתי רטוב כולי ונוטף נחלי זיעה, ממש כאילו זה עתה חזרתי משחיה בלבוש מלא בנהר עליו אני גר. הנהר הוא זה שנתן לי תקווה. ידעתי שזה יגמר אפשוט את בגדי העבודה האטומים, אקפוץ למים ואשטוף מעלי את הזיעה והאבק הדוקרני שעוד לא חדר מתחת לעורי. תענוג עילאי שממתין לי בקצה סיבי הזכוכית ונחלי הזיעה הזורמת על עורי.
בתמונה רואים את המדף אחרי שחתכתי את הפיברגלס האפקי שנפרד ממנו והסרתי את ה veneer שהתרומם מתחת לפיברגלס. כמו כן רואים שכבר שייפתי וניקיתי את החתך, את משטח העץ של המדף ואת הפיברגלס האנכי שעדיין מונח על דופן היאכטה, כהכנה להנחת החומרים החדשים. השלב הבא היה חיתוך יריעות הפיברגלס החדש והדבקתן עם אפוקסי לדופן ולמדף.
לעיתים נראה בצד הכביש קבוצה של ארבעה-חמישה גברים ונשים בבגדי עבודה צבעוניים ומוכתמים מכים באיטיות מהממת עם משטות על הצמחיה שמאיימת לכסות את הכביש. סוג של עבודות יזומות או אולי הכרחיות במימון הממשלה. שרכים אינסופיים מטפסים במהירות על כל עץ וגדר, שיח ועמוד. השרכים מאוד יפים אבל קשה לחתוך אותם, הם גמישים, סיביים וקשוחים. אם ענף כבד מתמוטט מסיבה כלשהי במרומי צמרת אחד מעצי הענק, השרכים הסבוכים לופתים אותו והוא לא נופל למטה. הענף הזה יתנודד שם למעלה חודשים עד שירקב ויפול ארצה. השרכים לא ירפו ממנו.
בדרך כלל לכל אורך הנסיעה הנהג משמיע מוזיקה בווליום מאוד גבוה, אבל לא היום. היום הנהג כיוון את הרדיו לתחנה בה מישהו מטיף בקול עמוק ועבה. המטיף מסביר משהו על זכויות עובדים, פנסיה, שכר שעתי והממשלה. הוא חוזר על כל משפט פעמיים או שלוש, כל פעם בסדר מילים שונה. אם אני מבין נכון הוא קצת כועס, מלא ביקורת. הוא מתאר באריכות את עבודת מכסחי הג’ונגל הממשלתיים בה השכר השעתי נמוך במיוחד. 10-12 דולר קריבי לשעה שהם כשלושה דולר אמריקאי. הוא מבצע חישובים בקול רם: אם אתה עובד בכיסוח הג’ונגל כך וכך שעות, כל יום תרוויח כך וכך ובסוף החודש כך ואז הפנסיה שלך, וכו’ וכו’.
הקונדקטור מנהל את כל המיניבוס וגובה את המטבעות מהנוסעים. הוא גם אחראי למצוא נוסעים עתידיים. בהם הוא מצליח להבחין עוד לפני שהם אפילו יצאו מהבית וחשבו לתפוס את המיניבוס או כשהם עדיין הרחק במעלה אחד השבילים התלולים המתפצלים מהכביש עליו אנו נוסעים. הקונדקטור מזהה מישהו כזה. הוא מקיש באצבעותיו ומסמן לנהג שיתכן ואולי מישהו, דמות רחוקה שפוסעת לאט במורד שביל צד, אולי ירצה לעלות למיניבוס. הנהג עוצר, חוזר לאחור לנקודה ממנה יש קשר עין עם הדמות. נשמעת שריקה, מחליפים נפנוף או מילה לא ברורה, אבל לא, הדמות הנ”ל לא מחפשת מיניבוס. ממשיכים בנסיעה.
הקונדקטור מסמן לנהג שוב כשהוא מזהה מישהו עומד בשמש הטרופית לצד הדרך. עוצרים והוא עולה. הקונדקטור יושב ליד דלת ההזזה, פותח וסוגר אותה. הוא מחזיק לנשים את הסלים הכבדים כשהן מנסות לחלץ עצמן החוצה, בין התקרה הנמוכה והספסלים הקטנים או נכנסות להתיישב באחד המושבים. נוסעים שמבקשים לרדת נוקשים על התקרה. הנהג עוצר מיד. לפעמים, תלוי איפה יושבת הנוסעת שמבקשת לרדת, כמעט כל הנוסעים צריכים לצאת. אין אפשרות לעבור החוצה בין המושבים. אז כולם יוצאים, ממתינים שהיא תצא ואז מעמיסים עצמם בחזרה למקומותיהם, הקונדקטור סוגר את הדלת ואנחנו ממשיכים.
שתי שורות ספסלים לפני יושבת אישה צעירה עם תינוקת שראשה הזעיר מונח על כתף אמא. היא מביטה ישר אלי ולא מסירה את העיניים. תינוקת מאוד קטנה, מספר חודשים אולי וכבר יש לה שיער מלא על הראש. תלתלים שחורים, חזקים, צפופים ויפים. אמא שלה קושרת קוקיות צבעוניות באי סדר מסוים על התלתלים של התינוקת. קוקיות או סידורי שיער או סרטי שיער הם נוהל מאוד מוקפד אצל הילדות בגרנדה. בבקרים עולים למיניבוס תלמידים ותלמידות במדי בית ספר מוקפדים. הבנים בעניבות וחולצות כפתורים לבנות. הבנות בחצאיות שחורות, חולצות לבנות וסידורי שיער נהדרים. סרטים צבעוניים, חרוזים, גומיות והכל מאוד מסודר, נקי ויפה.
עכשיו התינוקת הקטנה והחמודה הזאת מתחילה לצרוח. בהתחלה סתם בכי של תינוק. אחר כך זה מתגבר ואז זה נעשה לצליל לא נעים, כזה שחורץ את עור התוף של כולם. אין שום קשר לקוקיות. התינוקת הזאת פשוט התחילה לבכות. לא יודע למה. אולי היא רעבה. אף אחד לא מוטרד מזה יותר מידי גם כשצלילים הופכים להיות מאוד לא נעימים. אף אחד לא מסובב את הראש או מעיר לאמא או אומר לה מה לעשות. גם לי לא מפריע הבכי של התינוקת. אנחנו נוסעים בכבישים המפותלים והתינוקת צורחת ויורד גשם שוב, חזק הפעם. מכות רוח דוחפות ומרקידות את הסבך סביבנו, צמחיה פראית צפופה, ואני יושב שם וחושב לעצמי שהנה זה בא.
הנה כאן אני הולך להגיד משהו לכולם. אני פונה אל כולם באוטובוס בקול קצת רם אבל בשפה מאוד רכה ואומר להם, ”בכי של תינוק זה דבר נפלא. בכי של תינוק, כשאנחנו שומעים אותו אנחנו בעצם שומעים את העתיד. הצליל של תינוק בוכה זה צליל שאומר כוח, הצלחה, פוריות, עוצמה, בריאות ועתיד מלא ורוד.” אני אומר להם שהבכי הזה הוא הדבר הבא.
כשילדה הקטנה צורחת אנחנו יודעים שהכל בסדר. אנחנו שומעים שגשוג. אנחנו יודעים שיש עתיד ושהוא יפה. כולם מסתכלים עלי אבל אף אחד לא אומר כלום. אני מדבר באנגלית גבוהה, באנגלית אולי קצת יותר מדי גבוהה, אבל זה מה שקורה במיניבוס. כי כשאנחנו נוסעים בגרנדה ובאים בין אנשים המסע הוא רב צדדי.