לפנות ערב נכנסנו למכולת
הגענו לכאן, לאי סאל, בכף ורדה, אתמול עם אור אחרון אחרי הפלגה בת שלושה ימים מהקנריים
אבק סהרה דק
על המדפים מוצרים מסודרים בשורות וקומות כמו שראיתי לראשונה במצרים, בסיני ב-1982. פתאום אין למוצרים על המדפים כל חן. הם כבר לא נראים מפתים. לא ברור מה בדיוק ההבדל. מדוע בסופרמרקט בעולם המערבי אותן קופסאות שימורים נראות יותר רצויות כשהן מוערמות. מה גורם למוצרים להראות חסרי מעוף כשהם מוצגים במכולת בעולם השלישי?
קופסת גפרורים גדולה
גם כאן במכולת השכונתית בעיר פלמירה שבאי סאל בכף ורדה כל המוצרים נראו כמו אספקה. יחידות מזון. לא כמו שחקנים בחווית רכישה משוכללת, מלאת קסם ושאלות. בנוסף, אבק סהרה דק השתיק את צבעי האריזות ומשח את הכל בצבע חול. קניתי קופסת גפרורים גדולה כזו. בגודל ארבע קופסאות גפרורים. ושאלתי את המוכרת – שניכרה בה כמיהתה לסיום תפקידה – איזה מבקבוקי הרום המקומי עדיף על חבריו ומדוע.
גרוג
על הרום המקומי, גרוג, שמעתי חודשים לפני כן באיים צפוניים יותר מפי שייטים אוהבי כף ורדה. רבות סופר על טעמו המיוחד והמעניין, על עוצמתו ועל חשיבותו במהותו של בן כף ורדה. אבל טרם טעמתי ממנו. והנה אני עומד ליד שלושה בקבוקי גרוג שונים המונחים על המדף בגובה ראשי – הרום המפורסם לצידי. ספק אם ההזדמנות תחזור מחוץ לאיים האלו. המבחר, הזמינות והמחיר יהיו רק כאן באיי הרום האפריקאים.
דלתות
המוכרת סימנה לי להמתין, יצאה מאחורי הקופה ועברה דרך מסדרון – שלוש דלתות סמוכות המותקנות בזווית ישרה אחת לשניה כמו זיגזג – אל קדמת המכולת. המכולת היא למעשה בית משפחה ברחוב מרוצף אבנים מקומיות. מהרחוב מוביל שער הבית לחצר קדמית מאחורי גדר חיה. בצדו השמאלי של הבית יש דלת המובילה למכולת. את צד ימין של חזית הבית תופס דלפק, ומאחוריו מדפים ועליהם בקבוקי משקאות אלכוהולים. זהו הבר של המכולת.
כוסית רום
המוכרת חזרה מהבר עם בחור שחרחר מקומי גבוה וקרח בן חמישים ומשהו. בעל הבית. שאלתי אותו על הייחוד של כל אחד מסוגי הרום בבקבוקי הגרוג שעל המדף.
"רוצה לטעום?"
"כן."
הבחור הלך אל הבר וחזר עם כוסית.
אהבתי את זה. טעים וחזק. מיוחד ואחר. אחליט מאוחר יותר.
ימאים
קנינו כמה מצרכים ויצאנו מהמכולת אל החצר והצטרפנו לבחורים השעונים על הבר.
"מאיפא אתם?" שאל בעל הבית.
"אני מהולנד", עונה סידני. בעל הבית מאחורי הבר מתחיל לדבר עם סידני הולנדית שוטפת.
35 שנה עבד על המיכליות הגדולות בעולם בחברת ספנות הולנדית.
מוזיקה
לצד הבר עומדים עוד שלושה חבר'ה. אני שואל אותם על מוזיקה. שמענו רבות על המוזיקה המקומית. איפא אפשר לשמוע להקה מקומית מנגנת? לאן אתם הולכים לשמוע מוזיקה כאן באי?
האי סאל הוא אחד הדלים שבארכיפלג כף ורדה. מאות שנים עמלו כאן בשמש המייסרת להפיק מלח. מלח הוא גם שם האי. יבש, מוכה שמש, מדברי ויפה. אבל מוזיקה בארכיפלג כף ורדה יש בכל אי, דל או מהולל.
"מוזיקה?" אומר לי סילבסטר, אחד מהשלושה, בחור גדול ובריא עם אנגלית משובחת.
"עכשיו אנחנו הולכים לשמוע מוזיקה. רוצים לבוא?"
הרים חרוכים
השלמנו עוד שוט גרוג ונכנסנו למכונית של סילבסטר. הרכב, פיקאפ עם קבינה כפולה, מרשים בכוחו ובצבעוניותו. סילבסטר גאה ברכב ומסביר שזהו רכב ביבוא מיוחד, עם תוספות ושיפורים למנוע. שתי פניות ואנחנו מחוץ לפלמירה על כביש מדברי ארוך, די שטוח וצר. סילבסטר מדגים איך הרכב נוהם ומאיץ כמו קטר סילוני קדימה. המדבר נפרש סביבנו, כתום כהה באור השמש היורדת. הרים חרוכים, משוננים וכהים. פה ושם עץ בודד עם כמה עלים גבוהים מראשי העיזים.
עצב ומחסור
עשר דקות ואנחנו בפאתי העיר הסמוכה, בחצר בית נוספת. המקום מלא לגמרי אבל סילבסטר מארגן שולחן. מולנו מנגנת להקה, נעימות קצביות בפורטוגזית מתגלגלת. תופים, גיטרה בס, גיטרה חשמלית וקלידים. והזמר. הם מנגנים כמה מנגינות שמשחררות עצב גדול, כאב וגעגועים אבל בכל זאת הן מלאות קצב וחיים. יש משהו דו צדדי בשמחה שאני רואה מסביב. אנשים רוקדים וצוחקים ומכים על עכוזי הנשים באהבה, שרים ושותים. ובמקביל עולה מקולות הזמרים וניכרת בטונים, ואולי במילים אותן לא הבנתי, תחושת עצב ומחסור.
קצב ונשמה
הלהקה ירדה ועלה בחור כבן שישים, מטופח עד קצה הריסים, לבוש בגדי רוק אנד רול בהדפס שחור לבן, משהו בין אלביס וטום ג'ונס, מגפי שפיץ שחורות ומצוחצחות. איתו עלו נגנים אחרים והוא שר. ממש נתן את הנשמה וראו שהשירה מול קהל בסופי שבוע, את הקטע הזה הוא אוהב. נדמה לי שקצת זייף והקול שלו כבר לא ממיס לבבות על הרגע כמו שבטח היה פעם אבל הבחור חמוד ונותן קצב ונשמה ואהבת אמת פשוטה.
שקיעת מדבר
יצאתי החוצה מהחצר לראות את השקיעה יורדת מעל המדבר. שכונה רגילה, הכל מכוסה אבק דק, צהוב. הבתים נצבעים בצבעים עזים כאילו להתגבר על הציפוי הצהבהב. גם המכוניות מאוד צבעוניות ומבריקות. מאחורי הבית שטח פתוח, חצץ מדבר וממנו צומח עץ מוכר, אולי אלה קוצנית, ותחתיו ספסל שנעקר ממכונית. ישבתי על הספסל והתבוננתי וניסיתי להבין. מה עצוב ומה שמח ומאין כל זה בא. זה סיפור ארוך של ארץ מיוחדת ואנשים שגדלו בה בנסיבות קשות. המוזיקה שניגנו הערב בפרברי שכונה חסרת שם באי סאל בכף ורדה מעבירה היטב את האיים האלו ואת הלך הרוח הכף וורדי.
מלח
האי סאל, או מלח, אין לו ממש במה להתפאר. כמעט לכל אי בארכיפלג כף ורדה יש איזה יופי או דבר מיוחד שלכבודו באים לבקר בו או מתפארים בו בפני זרים. כאן בסאל יש את הנמל הקטן בעיר פלמירה בו הטלתי עוגן. המפרץ מוגן ונראה שתמיד יוכל להכיל עוד ועוד סירות שיעגנו בצפיפות בלתי מוסברת בקרקע הבוצית. בסאל יש חוף אחד ארוך וחולי ויפה בצדו הדרומי של האי. אזור שמור לתיירים וחסום למקומיים ובו כמה בתי מלון, מסעדות ומועדונים. את התיירים מהאזור השמור מובילים במיניבוס לסיור באי הכולל ביקור בפלמירה ושם ברחוב הם מקבלים הסבר על הרום המקומי, גרוג, טועמים ומבצעים רכישות.
עולם חדש
כש'גילו' הפורטוגזים את איי כף ורדה בשנים 1455-1461, עוד לפני שהגיע קולומבוס אל העולם החדש, הם מצאו את כל עשרת האיים בלתי מיושבים. יתכן ואת האיים ראו לראשונה ימאים אחרים, החל ביורדי הים הפיניקים, המשך בימאים מערב-אפריקאים וכלה בונציאנים או ג'נובזים. בכל מקרה בני אדם לא חיו כאן ולכן לא התרחשה השמדה בידי האירופאים הנאורים.
אפריקה
הפורטוגזים נתנו ב-1440 את השם קאפ וורט לחצי אי סלעי המשתרע מערבה מהיבשת האפריקאית, הנקודה המערבית ביותר באפריקה, עליה גם ייסדו הצרפתים מאוחר יותר את העיר דקאר בירת סנגל. חצי האי מקבל רוחות דרום מערביות שעוזרות לצמחיה עונתית לשגשג עליו בניגוד לדיונות החול הצהובות שמאחוריו וכך זכה לשם 'הכף הירוק'. להבדיל, ארכיפלג איי כף ורדה רובו לא היה ואינו מוריק כלל. הוא נמצא כ-550 ק"מ מערבה לחצי האי כף ורדה ושמו נובע משמה של לשון היבשה הנמצאת מולו ביבשת אפריקה.
נקודת התאוששות
בפורטוגל הבינו את חשיבותם האדירה של האיים, אסטרטגית ותפעולית. לפני שפותחו כלי שיט ומפרשים המאפשרים הפלגה במעלה הרוח אוקרוב אל הרוח ולפני שנמצאה דרך לחשב את קו האורך, הימאים היו מוגבלים ביותר ביכולות הניווט וההפלגה שלהם. לעיתים קרובות כשהצופה בראש התורן צעק "אדמה לפנים!", היתה זו קריאה לחיים או למוות.
במשך העשורים הבאים יתגלו יבשת אמריקה, אדמותיה הרחוקות של אפריקה שמתחת לקו המשווה, והעולם שמעבר לאפריקה: הודו, סין, איי התבלין. איי כף ורדה ממלאים תפקיד חשוב בתקופה זו של מסעות ימיים ארוכים. האיים יהיו לאמצעי מכריע במסחר וספנות. כאן יעצרו הספינות למלא מים ואספקה.
דגים ואורז
לפני שהפלגתי לכף ורדה שאלתי את מעיין – מה אוכלים בכף ורדה?
מעיין שהיה איש צוות נהדר על בת עמי במשך כמה חודשים בחציית הים התיכון מערבה, המשיך במורד האטלנטי לפני.
בכף ורדה אוכלים דגים. הרבה דגים ואורז, היתה התשובה.
בדגים ובשאר מגדנים ימיים טמון אולי עתידם הוורוד של האיים כי הסיפור של כף ורדה עצוב בעיקרו ורצוף התעללות וניצול.
יש תקווה
גם בימי פריחתם הכלכלית של האיים, אדוניהם הפורטוגזים לא טרחו לטפחם או להיטב עם תושביהם. אבל לאחר שקיבלו עצמאות מלאה ב-1975, נפתח פרק חדש ויש תקווה. חופים בתוליים ומרהיבים, אתרי קינון לצבי ים, הפלגות צפיה בלוייתנים, ספורט ימי ועוד יכולים לפתח תעשיית תיירות שכבר צומחת כל שנה. הדגה סביב האיים עדיין עשירה מאוד בניגוד לאזורים אחרים בעולם בהם חוסלה הדגה כמעט לחלוטין. אולי הפעם ינוצלו משאבי האיים לטובת תושביהם ולא על ידי כוחות חיצוניים שישליכו אותם מאחור לאחר שימצצו את לשדם.