מושבת ההיפים הראשונה באים הקנריים
הגענו אל האי La Gomera בתום הפלגה לילית
הגענו אל האי La Gomera בתום הפלגה לילית
שתי דמויות שזופות, גברים ערומים עם דרדלוקס נעו באיטיות על החוף. הם נושאים כפות דקלים, כמה קרשים ונעלמים בסבך במעלה הערוץ. מקומיים? תיירים? עדיין לא ברור מה קורה כאן על החוף במפרץ.
הגענו אל האי לה גומרה בתום הפלגה לילית. יצאנו בערב הקודם מהקצה הדרומי של גראן קנריה, האי הראשי מבין שבעת האיים של ארכיפלג האיים הקנריים.
כשהתקרבנו אל לה גומרה החלה השמש העולה להפשיט לאט את הלילה מצוקי הגרניט של האי הוולקני, מהפסגות אל המורדות. הרוח והגלים שוב נעלמו בפעם האחרונה בהפלגה זו. עמדתי לבד על הסיפון והבטתי סביב. זרם חלש הזיז את הסירה בעדינות רבה על פני המים החלקים. להקת דגים עצומה החלה קופצת כמאה מטר מהדופן. דגים גדולים וכסופים נוצצים בשמש הבוקר וחוזרים למים בספלאש. מסע טרף מתחולל למטה.
כשנכנסנו למפרץ אור הבוקר כבר שטף את הנמל הקטן הסמוך אבל המפרץ העמוק היה עדיין מוצל. צוקי ענק משני צידיו השאירו אותו בצל עד הבוקר המאוחר. הטלנו עוגן ווידאנו שננעץ היטב בקרקע החולית.
לה גומרה La Gomera הוא אחד מהקטנים באיי הארכיפלג הקנרי. קצת יותר מ-20 קילומטר היקפו. בסוף שנות השישים גילו את האי היפים אמריקאים וקנדים שביקשו להימלט מהגיוס למלחמת ויאטנם, לחיות חיים אלטרנטיביים ולמצוא את שורשיהם. זאת הייתה מושבת ההיפים הראשונה בלה גומרה והיא התרכזה ב Vale Gran Rey, כפר דייגים קטן בקצה הדרום מערבי של לה גומרה. הקבוצה שמנתה אז כ 20 חבר'ה פשוט נזרקה על החוף בין סלעי הלבה המשונים. מאוחר יותר קנו בית אבן חסר גג ושיפצו אותו. אחרים התמקמו באחת מהמערות הרבות שבמעלה הוואדיות או לאורך החופים. המקומיים קיבלו אותם באהבה למרות שעבורם גברים ונשים ערומים שרוקדים על החוף זה לא בדיוק מה שהיה נהוג בלה גומרה. המקומיים רחצו בים בחופים נפרדים לנשים ולגברים ומי מהגברים שהעז להציץ לעבר חוף הנשים, נקנס. בשנים ההן מעבורת הדואר מהאי הסמוך, טנריפה, יצאה פעם בשבוע למסע בן שמונה שעות אל סן סבסטיאן, העיר הגדולה בלה גומרה. משם הדרך לVale Gran Rey הובילה את המתיישבים החדשים על שביל אבנים שטיפס וירד מההרים הגבוהים במרכז האי. ללא כבישים סלולים, חשמל או טלפונים, הזמן בכפר הקטן קיבל משמעות אחרת אם בכלל.
ההפלגה שלנו הנה החלה עם 10 שעות של ים לא נוח שזורק מים אפילו לתוך הקוקפיט המוגן שלנו ורוחות מואצות הנוצרות בשולי האיים ומאלצות אותנו לצמצם מפרשים ולשים לב היטב לתנאים המשתנים במהירות. בהמשך הלילה הכל נרגע. קו ברור נמתח על המים. בצידו האחד הכל מואץ, רוח וגלים קצרים. מעברו השני שקט מוחלט. חצינו ארבעה קוים כאלו במהלך ההפלגה, בכניסות וביציאות מההסתרות של האיים תחתם עבר המסלול שלנו. לאחר שהעוגן תפס והתמקמנו בשכונה החדשה שלנו יכולתי להשקיף – בשלווה המאפיינת כל חציה ימית מוצלחת – על קו החוף שמולנו ולבחון את פרטיו.
קו המים התלול לאורך חוף המפרץ מרופד סלעי ענק כהים שהגלים המתנפצים מכדררים ומחליקים. לאורך החוף עומד מתחם צנוע, שונה מאוד מאתרי הנופש העצומים לצידם עגנו בשבועות האחרונים באיים אחרים – לנזרוטה, פורטהוונטורה וגראן קנריה. מבנה בודד עם גג רעפים אדומים, גדר לבנים לבנה, קולטי שמש גדולים, עץ אחד גדול וותיק והרבה צמחיה ירוקה. בריכת בטון לאיסוף מים במעלה הואדי התלול, ערוץ אכזב עמוק עם בריכות סלע חרוץ בגרניט בן 13 מיליון שנה. על החוף 3-4 מתרחצים ערומים.
בערב הקודם עזבנו את המפרץ ב Anfi del Mar – אתר נופש עצום, קולוניה של נורווגיה בדרום האי הפופולרי גראן קנריה – ברגשות מעורבים. להישאר עוד כמה ימים? לעזוב? העגינה מול אלפי חדרי מלון שבכל ערב הופעלו אוטומטית במרפסותיהם גופי תאורה זהים שצבעו את המים בזהב מרצד, היתה נוחה ובטוחה. הכפר הסמוך Argeniguin היה חביב ואנושי למדי. ציפורי המים shearwater עדיין מצאו כל ערב מקום לינה סמוך לחוף כמנהגן לאחר יום של טיסה על פני האוקיינוס והחלו בשיחת צרחות קטנות ביניהן. כל אחת על מצוף עגול בודד בשורת מצופי הרשת התוחמת את איזור המתרחצים. מראה לילי זה של ציפורים זהות מסודרות במרחקים שווים על גבי כדורים צבעוניים המרקדים עם דייריהם על רקע מים שחורים מנצנצים בזהב, היה מקסים ומטריד גם יחד. זה מה שנשאר מהטבע שפעם שלט כאן, לפני המלונות והמרינות והקולוניות הצפון אירופאיות.
היה לנו טוב שם על העוגן. אבל הגיע הזמן להתקדם וטוב שכך עשינו למרות הים הלא נוח. כאן, ב-לה גומרה, מצאנו עולם אחר. תיירי החבילה המנותקים באתרי נופש הכל-כלול אליהם הגיעו בנוחות מערים אירופאיות הוחלפו במטיילים עם תרמילים ונעלי שביל מאובקות; נשים בבגדי בד הודי קליל וצבעוני; זרוקים חסרי כל הרובצים בחול או מתגוללים בין בקבוקי בירה ריקים על הטיילת הקטנה; אנשי יוגה ומדיטציה נטולי הבעה.
"צריכים עזרה להרים את הדינגי?"
גבר גבוה עם שיער לבן קשור בזנב סוס קרא לנו במבטא בריטי בעודו צועד על החול לעברנו כשהסירה נשקה את החוף בעדינות.
"אני חושב שנסתדר", אמרתי.
"היתה לי דינגי בדיוק כזאת, סירה מעולה. לא מוצאים כאלו יותר," המשיך הבחור וצעד לעברנו.
אחזנו שלושתנו בחבלי הדופן, נשאנו את הסירה מעבר לקו הגאות והנחנו אותה על החול הכהה בצד החוף ליד שלושה מתרחצים על מגבת.
הבחור, מייקל, הרים פילטר שהיה זרוק על החול והמשיך לספר איך היאכטה שלו התפרקה כאן במפרץ כשעמדה על עוגן.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"לא יודעים. לא הייתי כאן," אמר. "התקשרו ואמרו לי שהסירה מתחת למים. לא נשאר כלום. אולי תמצאו שאריות של התורן על החוף. 2018 הייתה שנה לא טובה," הוסיף מייקל. "הרבה דברים רעים קרו."
הסיפור על היאכטה שלו שטבעה במפרץ לא מזמן היה כל כך משונה וחריג שלא מצאתי איך אפשר להמשיך את השיחה בנושא והחזרתי אותנו אל המציאות. חקרתי את מייקל לגבי המקום בו זה עתה נחתנו. יש מכולת? עד מתי פתוח? המים במקלחות ראויים לשתיה? זה בטוח להשאיר את הדינגי על החוף?
מכיוון שבמפרץ אין קליטה סלולרית, ירדתי למחרת שוב אל החוף לחפש פתרונות. גיליתי את תחנת האוטובוסים המרכזית שהיתה שוממה מאדם ומאוטובוסים. האוטובוס הבא אל סאן סבסטיאן עוד ארבע שעות.
בצהריים מצאתי עלון מול בית התפילה הקטן המביט אל הים במרכז המפרץ שבכפר הסמוך. שלוש ערימות קטנות של עלונים בנושאים מדיטטיביים שונים היו מונחות כל אחת תחת אבן נחל עגולה וחלקה השומרת עליהם מפני הרוח.
"ערב סרט. יום שני" היה כתוב על העלון, עם פרטי הסרט (החלק השלישי בטרילוגיה "הסוד"), מקום ושעה. הכל בגרמנית. זה קורה הערב.
לצד בית התפילה ישב בחור וניגן בגיטרה צלולה. באתי אליה. ישבתי על החומה בצל העץ ותלשתי חתיכה מבגט טרי ולעסתי. הבחור, בשיער ארוך בהיר ובגדי בד מהוהים, בן ארבעים אולי, הנהן אלי וחייך קלות.
ראיתי עלון כזה כבר קודם, גם הוא בגרמנית, תחת אבן על הדרך למפרץ. הכפר הקטן פה מלא גרמנים. יש מספר מאפיות גרמניות אמיתיות בניהול גרמני, כולל שוורצוולדה קוכה, לינזר טארט ואחרים. במסעדות הטבעוניות ובחנויות הטבע הרבות השלטים והתפריטים בגרמנית. התיירים ברובם גרמנים אלטרנטיביים בבגדים דקיקים. מדיטציה, יוגה, טבעונות. לא שותים בירות, לא מתלוננים על אי הסדרים ולא מתנהגים כתיירים.
מבקרת או דיירת אחת כזאת עצרתי היום ברחוב ליד תחנת האוטובוסים. רק שם, בתחנת האוטובוס אפשר למצוא קליטה סלולרית בטלפון שלי. ראיתי בחורה צעירה ובהירה עם בגדים פרחוניים ופנים גרמניות מאוד, נאה וקלילת גוף הולכת על הגשר שמוביל אל התחנה.
היי, בוקר טוב! מדברת אנגלית? יש פה חנות של אורנג'? של חברת סלולר אחרת? איך מגיעים עם אוטובוס לעיר הגדולה? יש לך כאן קליטה סלולרית? היא הסבירה לי שהמעבורת טובה מאוטובוס ושהיא לא חושבת שסן סבסטיאן גדולה יותר מהכפר שכאן.
"צריכים עזרה להרים את הדינגי?"
גבר גבוה עם שיער לבן קשור בזנב סוס קרא לנו במבטא בריטי בעודו צועד על החול לעברנו כשהסירה נשקה את החוף בעדינות.
"אני חושב שנסתדר", אמרתי.
"היתה לי דינגי בדיוק כזאת, סירה מעולה. לא מוצאים כאלו יותר," המשיך הבחור וצעד לעברנו.
אחזנו שלושתנו בחבלי הדופן, נשאנו את הסירה מעבר לקו הגאות והנחנו אותה על החול הכהה בצד החוף ליד שלושה מתרחצים על מגבת.
הבחור, מייקל, הרים פילטר שהיה זרוק על החול והמשיך לספר איך היאכטה שלו התפרקה כאן במפרץ כשעמדה על עוגן.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"לא יודעים. לא הייתי כאן," אמר. "התקשרו ואמרו לי שהסירה מתחת למים. לא נשאר כלום. אולי תמצאו שאריות של התורן על החוף. 2018 הייתה שנה לא טובה," הוסיף מייקל. "הרבה דברים רעים קרו."
הסיפור על היאכטה שלו שטבעה במפרץ לא מזמן היה כל כך משונה וחריג שלא מצאתי איך אפשר להמשיך את השיחה בנושא והחזרתי אותנו אל המציאות. חקרתי את מייקל לגבי המקום בו זה עתה נחתנו. יש מכולת? עד מתי פתוח? המים במקלחות ראויים לשתיה? זה בטוח להשאיר את הדינגי על החוף?
מכיוון שבמפרץ אין קליטה סלולרית, ירדתי למחרת שוב אל החוף לחפש פתרונות. גיליתי את תחנת האוטובוסים המרכזית שהיתה שוממה מאדם ומאוטובוסים. האוטובוס הבא אל סאן סבסטיאן עוד ארבע שעות.
בצהריים מצאתי עלון מול בית התפילה הקטן המביט אל הים במרכז המפרץ שבכפר הסמוך. שלוש ערימות קטנות של עלונים בנושאים מדיטטיביים שונים היו מונחות כל אחת תחת אבן נחל עגולה וחלקה השומרת עליהם מפני הרוח.
"ערב סרט. יום שני" היה כתוב על העלון, עם פרטי הסרט (החלק השלישי בטרילוגיה "הסוד"), מקום ושעה. הכל בגרמנית. זה קורה הערב.
לצד בית התפילה ישב בחור וניגן בגיטרה צלולה. באתי אליה. ישבתי על החומה בצל העץ ותלשתי חתיכה מבגט טרי ולעסתי. הבחור, בשיער ארוך בהיר ובגדי בד מהוהים, בן ארבעים אולי, הנהן אלי וחייך קלות.
ראיתי עלון כזה כבר קודם, גם הוא בגרמנית, תחת אבן על הדרך למפרץ. הכפר הקטן פה מלא גרמנים. יש מספר מאפיות גרמניות אמיתיות בניהול גרמני, כולל שוורצוולדה קוכה, לינזר טארט ואחרים. במסעדות הטבעוניות ובחנויות הטבע הרבות השלטים והתפריטים בגרמנית. התיירים ברובם גרמנים אלטרנטיביים בבגדים דקיקים. מדיטציה, יוגה, טבעונות. לא שותים בירות, לא מתלוננים על אי הסדרים ולא מתנהגים כתיירים.
מבקרת או דיירת אחת כזאת עצרתי היום ברחוב ליד תחנת האוטובוסים. רק שם, בתחנת האוטובוס אפשר למצוא קליטה סלולרית בטלפון שלי. ראיתי בחורה צעירה ובהירה עם בגדים פרחוניים ופנים גרמניות מאוד, נאה וקלילת גוף הולכת על הגשר שמוביל אל התחנה.
היי, בוקר טוב! מדברת אנגלית? יש פה חנות של אורנג'? של חברת סלולר אחרת? איך מגיעים עם אוטובוס לעיר הגדולה? יש לך כאן קליטה סלולרית? היא הסבירה לי שהמעבורת טובה מאוטובוס ושהיא לא חושבת שסאן סבסטיאן גדולה יותר מהכפר שכאן.
בחזרה בסירה החלטנו שכדאי ללכת לראות את הסרט במרכז המדיטציה כפי שפורסם בעלון. לכן בערב עזבנו קפה אינטרנט בכפר מוקדם במיוחד על מנת להגיע למרכז המדיטציה שבחוף מול המעגן כדי שנוכל להספיק ולהתערבב קצת עם בני המקום לפני שהסרט מתחיל.
לפני שעזבנו הגיעו שלושה גברים מבוגרים ורזים עם שיער מדולדל, בהליכה איטית במיוחד ולבוש מרוט למדי, בטור, והתיישבו על הכסאות מחוץ לקפה. אחד מהם, עם שערות בודדות אבל ארוכות מאוד יורדות מצידי קרחתו אל כתפיו, הביט אלי וחייך חיוך גדול.
הלכנו למרגלות הצוק על דרך העפר המובילה אל מרכז המדיטציה. הירח כבר זרח אבל עוד לא עלה מעל הצוק והדרך לאורך חופו הסלעי של המפרץ היתה חשוכה.
עמדנו והבטנו דרך הזכוכיות שבדלת הנעולה אל חדר הקבלה המואר. ואז הגיעה אשה לא צעירה, רזה וקטנה, נדחקה בין שנינו והשתופפה ליד חור המנעול עם מפתח. עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה אמרה במהירות בעודה מחדירה את המפתח אל החור: אין לי זמן בשבילכם עכשיו ומחר יום שלישי אנחנו סגורים.
לא קיבלנו תחושה שבמרכז המדיטציה יש שלוות נפש ושלום פנימי אבל בכל זאת המשכנו ללכת אל האור. מספר נשים וגברים ישבו אל 2-3 שולחנות סביב בריכת שחייה עגולה ואכלו בעודם בוחנים אותנו. אורות חיוורים תלויים עטופים באהילים צבעוניים. חופה ירוקה של עץ גדול כיסתה את השמיים הכהים. נכנסו אל החדר הפנימי. קערת חרס גדולה מאוד ובתוכה תבשיל גרגירי חומוס עמדה על הדלפק לפני המטבח הפתוח. קערת עץ אחרת ובתוכה מה שנראה כמו משחת עגבניות עמדה על השולחן. גבר אחד עם שיער ארוך עמד לצד השולחן. שלוש נשים, כל אחת בשולחן אחר, ישבו בפינותיו החשוכות יותר של החדר.
ואז זיהיתי את האשה איתה שוחחתי היום בצהריים על הסרט, על המרכז ועל האוכל שם בעודה הולכת עם ילדתה שליקקה גלידה על השביל למרכז המדיטציה. עכשיו היא עמדה עם צלחת בידה וילדתה לצידה ומילאה גרגירי חומוס מהקדרה אל צלחתה.
"היי! מה נשמע? את רואה, איך ניחשתי שהיום יהיה חומוס?"
היא צחקה והוסיפה שהיא לא חושבת שיוקרן כאן היום סרט. שתי נשים אחרות הביטו אלינו והזעיפו גבה.
"לא נראה לי שמדיטציה או יוגה עושים לכם טוב," הכרזתי בקול רם ממרכז החדר.בחזרה בסירה החלטנו שכדאי ללכת לראות את הסרט במרכז המדיטציה כפי שפורסם בעלון. לכן בערב עזבנו קפה אינטרנט בכפר מוקדם במיוחד על מנת להגיע למרכז המדיטציה שבחוף מול המעגן כדי שנוכל להספיק ולהתערבב קצת עם בני המקום לפני שהסרט מתחיל.
לפני שעזבנו הגיעו שלושה גברים מבוגרים ורזים עם שיער מדולדל, בהליכה איטית במיוחד ולבוש מרוט למדי, בטור, והתיישבו על הכסאות מחוץ לקפה. אחד מהם, עם שערות בודדות אבל ארוכות מאוד יורדות מצידי קרחתו אל כתפיו, הביט אלי וחייך חיוך גדול.
הלכנו למרגלות הצוק על דרך העפר המובילה אל מרכז המדיטציה. הירח כבר זרח אבל עוד לא עלה מעל הצוק והדרך לאורך חופו הסלעי של המפרץ היתה חשוכה.
עמדנו והבטנו דרך הזכוכיות שבדלת הנעולה אל חדר הקבלה המואר. ואז הגיעה אשה לא צעירה, רזה וקטנה, נדחקה בין שנינו והשתופפה ליד חור המנעול עם מפתח. עוד לפני שהספקנו להבין מה קורה אמרה במהירות בעודה מחדירה את המפתח אל החור: אין לי זמן בשבילכם עכשיו ומחר יום שלישי אנחנו סגורים.
לא קיבלנו תחושה שבמרכז המדיטציה יש שלוות נפש ושלום פנימי אבל בכל זאת המשכנו ללכת אל האור. מספר נשים וגברים ישבו אל 2-3 שולחנות סביב בריכת שחייה עגולה ואכלו בעודם בוחנים אותנו. אורות חיוורים תלויים עטופים באהילים צבעוניים. חופה ירוקה של עץ גדול כיסתה את השמיים הכהים. נכנסו אל החדר הפנימי. קערת חרס גדולה מאוד ובתוכה תבשיל גרגירי חומוס עמדה על הדלפק לפני המטבח הפתוח. קערת עץ אחרת ובתוכה מה שנראה כמו משחת עגבניות עמדה על השולחן. גבר אחד עם שיער ארוך עמד לצד השולחן. שלוש נשים, כל אחת בשולחן אחר, ישבו בפינותיו החשוכות יותר של החדר.
ואז זיהיתי את האשה איתה שוחחתי היום בצהריים על הסרט, על המרכז ועל האוכל שם בעודה הולכת עם ילדתה שליקקה גלידה על השביל למרכז המדיטציה. עכשיו היא עמדה עם צלחת בידה וילדתה לצידה ומילאה גרגירי חומוס מהקדרה אל צלחתה.
"היי! מה נשמע? את רואה, איך ניחשתי שהיום יהיה חומוס?"
היא צחקה והוסיפה שהיא לא חושבת שיוקרן כאן היום סרט. שתי נשים אחרות הביטו אלינו והזעיפו גבה.
"לא נראה לי שמדיטציה או יוגה עושים לכם טוב," הכרזתי בקול רם ממרכז החדר.
בחזרה אל לה גומרה של שנות השישים והשבעים. המקומיים זוכרים לטובה את הביטניקים האמריקאים הערומים על החוף, שהיו מנומסים ועדינים, ומספרים שהיו מביאים להם דגים ותוצרת מקומית ממשקיהם, אבוקדו, בננות, תפוחי אדמה. עם תום מלחמת וויאטנם התפרקה החבורה. כל אחד נדד למקום אחר. אבל לה גומרה של היום היא עדיין מקום עם תחושה של קצה העולם, רחוק מהזמן המוכר. האי מושך מבקרים אחרים, אלטרנטיבים. הם מוצאים כאן סדנאות רייקי, פרחי באך וטיפולי הילינג אחרים. מבקרים אחרים נשארים כאן חודשים, מוצאים מערה, מוכרים תכשיטים שיצרו בכשרון רב, כלי קרמיקה, דברי עור. הם מתופפים על החוף בשקיעה על תופים שיצרו מגזעי אגבה מקומיים ועור עז ואוספים מטבעות מהתיירים שהתאספו להאזין.
בתום ארוע הריינבו האחרון שהתקיים באי, כמות מסויימת של משתתפים נשארה באי והתנחלה במערות, בוואדיות ובין הסלעים בחופים המרוחקים. הם כיבסו את בגדיהם המעטים במקלחות הציבוריות שבחוף ותלו אותם לייבוש בעודם מתהלכים ערומים. הרשויות המקומיות החליטו שהגיע הזמן לעשות קצת סדר, עברו בין המתנחלים, הרסו את מגוריהם הארעיים ופיזרו אותם. אבל פקידי הרשות הבינו שלא רצוי לחסל לחלוטין את החבורה המאוד אלטרנטיבית הזאת. הפריקים מושכים לכאן תיירים יותר ממוסדים ואלו מפרנסים את האוכלוסיה המקומית. וכך התגבש ויושם הרעיון של מערות במימון הרשות. באפריל השנה הסתיימה העבודה על 14 מערות ממוסדות במימון הרשויות. מבחוץ נראה מבנה הבטון הנמוך והאפור, עם 14 דלתות עשויות תריסי מתכת נגללים, כמו מחסנים בשטח הפתוח והגדול שלצד הנמל בו הוא ממוקם. התכנית היא להוסיף צמחיה, להקים אזור ברביקיו משותף ולהרים פלטפורמה לרקדנים, מתופפים, חצוררני דידג'רידו ויורקי אש על ראש הקיר שובר הגלים העצום שמאחורי המערות הבטוחות. כל פריק שיוכל להוכיח שהוא נמצא בלה גומרה כבר חמש שנים לפחות יוכל להגיש בקשה לעבור מהמערה שבסלע לאחת מ 14 המערות. כאן יוכלו להנות מחשמל, מים, רשת אלחוטית וכמובן בטחון דיור חברתי וכל זאת עבור תשלום סמלי.
בחזרה אל לה גומרה של שנות השישים והשבעים. המקומיים זוכרים לטובה את הביטניקים האמריקאים הערומים על החוף, שהיו מנומסים ועדינים, ומספרים שהיו מביאים להם דגים ותוצרת מקומית ממשקיהם, אבוקדו, בננות, תפוחי אדמה. עם תום מלחמת וויאטנם התפרקה החבורה. כל אחד נדד למקום אחר. אבל לה גומרה של היום היא עדיין מקום עם תחושה של קצה העולם, רחוק מהזמן המוכר. האי מושך מבקרים אחרים, אלטרנטיבים. הם מוצאים כאן סדנאות רייקי, פרחי באך וטיפולי הילינג אחרים. מבקרים אחרים נשארים כאן חודשים, מוצאים מערה, מוכרים תכשיטים שיצרו בכשרון רב, כלי קרמיקה, דברי עור. הם מתופפים על החוף בשקיעה על תופים שיצרו מגזעי אגבה מקומיים ועור עז ואוספים מטבעות מהתיירים שהתאספו להאזין.
בתום ארוע הריינבו האחרון שהתקיים באי, כמות מסויימת של משתתפים נשארה באי והתנחלה במערות, בוואדיות ובין הסלעים בחופים המרוחקים. הם כיבסו את בגדיהם המעטים במקלחות הציבוריות שבחוף ותלו אותם לייבוש בעודם מתהלכים ערומים. הרשויות המקומיות החליטו שהגיע הזמן לעשות קצת סדר, עברו בין המתנחלים, הרסו את מגוריהם הארעיים ופיזרו אותם. אבל פקידי הרשות הבינו שלא רצוי לחסל לחלוטין את החבורה המאוד אלטרנטיבית הזאת. הפריקים מושכים לכאן תיירים יותר ממוסדים ואלו מפרנסים את האוכלוסיה המקומית. וכך התגבש ויושם הרעיון של מערות במימון הרשות. באפריל השנה הסתיימה העבודה על 14 מערות ממוסדות במימון הרשויות. מבחוץ נראה מבנה הבטון הנמוך והאפור, עם 14 דלתות עשויות תריסי מתכת נגללים, כמו מחסנים בשטח הפתוח והגדול שלצד הנמל בו הוא ממוקם. התכנית היא להוסיף צמחיה, להקים אזור ברביקיו משותף ולהרים פלטפורמה לרקדנים, מתופפים, חצוררני דידג'רידו ויורקי אש על ראש הקיר שובר הגלים העצום שמאחורי המערות הבטוחות. כל פריק שיוכל להוכיח שהוא נמצא בלה גומרה כבר חמש שנים לפחות יוכל להגיש בקשה לעבור מהמערה שבסלע לאחת מ 14 המערות. כאן יוכלו להנות מחשמל, מים, רשת אלחוטית וכמובן בטחון דיור חברתי וכל זאת עבור תשלום סמלי.
לה גומרה מציעה למבקרים כאן הרבה יותר מביטניקים, הילינג, מרכזי מדיטציה, מאפיות גרמניות, ירקנים אורגניים, ובית לאנשי בהאגאוון. הילידים שנמצאו כאן לפני הכיבוש הספרדי יצרו שפה ייחודית של שריקות, סילבו, באמצעותה תיקשרו לאורך הוואדיות. גם כאן נכנסו הרשויות לפעולה והכניסו את שפת השריקות לתכנית הלימוד בבתי הספר באי לפני שזו תשכח ותעלם מפאת מחסור במשתמשים.
במרכז האי, על פסגת הגבוה שבהרים הוגדרה שמורת טבע גדולה, גרחונאי. השמורה הוכרה בידי אונסקו כאתר מורשת עולמית בשנת 1986 והיא כוללת יער גשם עבות הנהנה מערפל, לחות גבוהה וכ-50 מילימטרים משקעים בשנה המזינים צמחיה מגוונת ועצים שגזעיהם מצופים אזוב סמיך.כ-50 מיני ציפורים אנדמיות לאיים הקנריים מקננות כאן ובנוסף כ-100 ציפורים נודדות. בסמוך לשמורה, נמצאת נקודת היציאה למספר שבילי הליכה שאינם דורשים טיפוסים מפרכים. אלו מתנהלים לאורך נחלים ומובילים ללגונה גדולה של מים מתוקים. שמורה זו וההיצע הירוק והמגוון שלה עומדת בניגוד לצמחיה ולנופים שבצוקים ובוואדיות שברצועת החוף הרחבה. טרסות חקלאיות בנויות אבן מקומית, דקלים, קקטוסים, סברס, צמחי אגבה מרשימים, ושיחים פרחוניים הגדלים תחת שמש קופחת בין סלעי בזלת מהם נשקפים מרחבי האוקיינוס והאיים הסמוכים ממערב, היירו ולה פלמה. שבילי ההליכה המובילים מהחוף אל מרכז האי תלולים דורשים מאמץ. באחד הבקרים טיפסנו באופן מקרי למדי באחד מהם ותוך כשלוש שעות של עליה מאומצת מצאנו עצמנו בראש הצוק התוחם את העמק Valle Gran Rey. משם ירדנו במשך כארבע שעות נוספות בערוץ וואדי עמוק ומתפתל, זרוע סלעי ענק מחוספסים אותם ניתן לעבור בקפיצות כמו בלונה פארק טבעי, ירדנו במפלי מים יבשים, חצינו בריכות סלע טבעיות, נאלמנו מול נופי אוקיינוס וזכינו בדממה מוחלטת, פרט לפעייה בודדת של עז או כבשה הרועות כאן חופשי. לא ראינו מטיילים נוספים במשך כל הטרק שהסתיים, מבלי כל תכנון, במפרץ בו אנו עוגנים בדיוק בשעה בה השמש נגעה במים.
בעיר הבירה סן סבסטיאן, ממנה יצא קריסטופר קולומבוס אל חציית האוקיינוס הראשונה שלו (ושתי החציות העוקבות) והצטייד כאן באספקה טריה ומים מתוקים למסע, אפשר לבקר בבית בו התגורר במשך כחודש ימים, זהו מוזיאון קולומבוס. כאן נמצא גם המבצר הצבאי העתיק ביותר באיים הקנריים שנבנה בשנת 1450.
למרות השינויים הרבים שחלו באי מאז שנות השישים המאוחרות, האווירה והתחושה בלה גומרה עדיין מיוחדת, רגועה מאוד, ואוטנתית, כפי שהיתה בימים בהם הביטניקים הראשונים גילו את המקום. האוויר נראה ומרגיש נקי במיוחד ובלילות חשוכים כיפת השמיים זרועה כוכבים עד קו האופק כמעט.
אי מתוק עם נופים מרגשים ובקרים של אור טהור כמו מעגל של זהב מעל אוקיינוס כחול ועמוק.