מיניבוס אדום
אנחנו יושבים באוטובוס. זה לא אוטובוס אלא מיניבוס קטן, ישן וחבוט, אבל מיניבוס אדום
מחכים שיתמלא
המיניבוס כבר כמעט מלא אבל הנהג לא יצא לדרך לפני שיתמלאו כל המושבים. אני נכנס עם שני שקים גדולים מלאים אספקה לעשרה ימים בערך ומתיישב במושב האחורי. המושב האחורי הוא מקום טוב במיניבוסים האלו. משמאלי יושבת אישה מקומית גדולה מאוד, אפילו גדולה מאוד מאוד. היא לובשת שמלה אדומה הדוקה וקצרה. מימיני יושבת אישה נוספת, רזה וקטנה. במושב האחורי יכולים להידחס ארבעה אנשים בדרך כלל אבל עכשיו אנחנו יושבים שם רק שלושה. חם. הרכב עומד בתחנת האוטובוס המרכזית של עיר הבירה סנט ג׳ורגס בגרנדה. חונה בצל מתחת לסככת בטון אבל חם. החלונות פתוחים. קצת רוח נכנסת, נכנס גם איזה ענן שמביא גשם קל אבל זה לא ממש עוזר. בינתיים מחכים שיגיעו עוד נוסעים וילחצו את עצמם אל הנוסעים האחרים במושבים הצרים והמיניבוס יתמלא ונצא לדרך.
הכרית הקטנה
מגיעה בחורה בת-עשרה. רזה וקטנה עם הרבה עגילים באוזניים. הקונדקטור מנסה לדחוס אותה לתוך המושב האחורי אבל האישה שיושבת משמאלי כל כך גדולה שאי אפשר להכניס שום דבר ביני לבינה. הנערה הצעירה עומדת בחוץ ומחייכת. יש לה עיניים יפות והיא נראית מאוד חביבה. לבסוף הנהג שולף מתחת לאחד המושבים את הכרית הקטנה. יצא לי להכיר את הכרית הזאת במסעות צפופים קודמים.
אני גם מכיר את המיניבוס הספציפי האדום הזה. משום מה כשאני מגיע העירה להביא אספקה אני פחות או יותר חוזר באותה שעה וכך יוצא שאני נוסע כמעט תמיד עם המיניבוס האדום והישן, עם אותו נהג ואותו קונדקטור. לכן אני מכיר גם את הפרוצדורה עם הכרית הקטנה שמאפשרת להעמיס עוד נוסעת.
בקצה הספסלים יש מושב אחד מתקפל שכמובן גם אותו ממלאים, והקונדקטור מנסה עכשיו להשחיל את הכרית מתחת לעכוזים של שתי הנשים שיושבות לפני, אחת על הספסל והשניה על המושב המתקפל, כך שהכרית הקטנה תגשר על הרווח שבין המושב והספסל והנה לך מקום לעוד נוסע. לחי עכוזה השמאלית של האישה שעל הספסל מחזיק את הכרית מצד אחד ולחי העכוז הימנית של האישה על המושב המתקפל מחזיק את הכרית מצד שני ונוצר מושב נוסף, כאילו מרחף באוויר. הנערה הזאת עולה עכשיו אל המיניבוס עם חיוך כמוס ועיניים כל כך מתנצלות שהיא נראית אפילו עוד יותר חביבה. היא מתיישבת על הכרית המרחפת.
לא באי התבלין
אנחנו יושבים ומחכים ובינתיים האישה שלידי עם השמלה האדומה והירכיים המאוד מאוד מסיביות ממלמלת משהו לגבי השניים וחצי דולר קריבי שהיא משלמת עבור הנסיעה הזאתי. זה חריג מאוד.
בעיקרון האנשים כאן בגרנדה מאוד שקטים ושלווים. אף פעם לא תראה מישהו צועק על השני או מסנן משהו בין השיניים, מצקצק או מעיר איזו הערה או דוחף את השני או מנסה להיכנס באופן שגורם אי נוחות לאחרים. לא כאן, לא באי התבלין. כאן כולם מתחשבים אחד בשני.
בוקר טוב, צהרים טובים
הנסיעות האלו במיניבוסים בכבישים המאוד תלולים ומפותלים עם ראות אפס מתבצעות באי נוחות מסוימת אבל אף אחד לא מתלונן. חם, אין מיזוג אוויר, צפוף, הנוסעים מוטחים מצד לצד, יש הרבה מהמורות דרך והקפיצים של הרכב כבר די ישנים כך שהנסיעה המיוזעת לא נעימה במיוחד. אבל איש אינו מראה סימנים של קוצר רוח. ככה זה כאן בגרנדה. כל מי שעולה למיניבוס מברך את כולם: בוקר טוב, צהרים טובים. כולם עונים לו בברכה. אנשים מנומסים ומכבדים.
הנוסע האחרון
נכנס בחור גבוה וגדול מאוד. חולצת כפתורים לבנה ומגוהצת. מכנסיים שחורות מחויטות. הוא הנוסע האחרון. סופסוף המיניבוס מלא עד אפס מקום ויוצאים לדרך. הנערה לחוצה שם על הכרית המרחפת בין שתי נשים במושב שלפני ואני יושב בנוחות יחסית עם שני שקי האספקה הגדולים שלי במושב האחורי שאפשר לדחוס בו ארבעה אבל בזכות האישה הבריאה שלצידי יושבים בו רק שלושה. מצד שני שלי יושבת האישה הרזה. הכל בסדר.
באור הטרופי
המיניבוס מתאמץ על הכביש המתפתל בין בקתות, בתים, חנויות, דוכני פירות קטנים ושבילים. עם כל סיבוב אנחנו נלחצים זה אל זה במושבים הקטנים, פעם לכאן ופעם לצד שני. לא נורא. אני יושב באמצע והחלונות הקטנים שנפתחים רק עד החצי רחוקים ממני. בכל זאת אני מצליח לבהות החוצה על הירוק העבות, ירוק מסנוור באור הטרופי, בתוכו אנו דוהרים. הג'ונגל מנסה להשתלט כל הזמן על כל מה שאפשר אבל כמעט תמיד יש מישהו עם משיטה חלודה שמכסח אותו כל בוקר בתנועות איטיות שמוציאות מינימום אנרגיה ומפיקות מקסימום גזם.
שרכים אינסופיים
לעיתים נראה בצד הכביש קבוצה של ארבעה-חמישה גברים ונשים בבגדי עבודה צבעוניים ומוכתמים מכים באיטיות מהממת עם משטות על הצמחיה שמאיימת לכסות את הכביש. סוג של עבודות יזומות או אולי הכרחיות במימון הממשלה. שרכים אינסופיים מטפסים במהירות על כל עץ וגדר, שיח ועמוד. השרכים מאוד יפים אבל קשה לחתוך אותם, הם גמישים, סיביים וקשוחים. אם ענף כבד מתמוטט מסיבה כלשהי במרומי צמרת אחד מעצי הענק, השרכים הסבוכים לופתים אותו והוא לא נופל למטה. הענף הזה יתנודד שם למעלה חודשים עד שירקב ויפול ארצה. השרכים לא ירפו ממנו.
המטיף
בדרך כלל לכל אורך הנסיעה הנהג משמיע מוזיקה בווליום מאוד גבוה, אבל לא היום. היום הנהג כיוון את הרדיו לתחנה בה מישהו מטיף בקול עמוק ועבה. המטיף מסביר משהו על זכויות עובדים, פנסיה, שכר שעתי והממשלה. הוא חוזר על כל משפט פעמיים או שלוש, כל פעם בסדר מילים שונה. אם אני מבין נכון הוא קצת כועס, מלא ביקורת. הוא מתאר באריכות את עבודת מכסחי הג’ונגל הממשלתיים בה השכר השעתי נמוך במיוחד. 10-12 דולר קריבי לשעה שהם כשלושה דולר אמריקאי. הוא מבצע חישובים בקול רם: אם אתה עובד בכיסוח הג’ונגל כך וכך שעות, כל יום תרוויח כך וכך ובסוף החודש כך ואז הפנסיה שלך, וכו’ וכו’.
הקונדקטור
הקונדקטור מנהל את כל המיניבוס וגובה את המטבעות מהנוסעים. הוא גם אחראי למצוא נוסעים עתידיים. בהם הוא מצליח להבחין עוד לפני שהם אפילו יצאו מהבית וחשבו לתפוס את המיניבוס או כשהם עדיין הרחק במעלה אחד השבילים התלולים המתפצלים מהכביש עליו אנו נוסעים. הקונדקטור מזהה מישהו כזה. הוא מקיש באצבעותיו ומסמן לנהג שיתכן ואולי מישהו, דמות רחוקה שפוסעת לאט במורד שביל צד, אולי ירצה לעלות למיניבוס. הנהג עוצר, חוזר לאחור לנקודה ממנה יש קשר עין עם הדמות. נשמעת שריקה, מחליפים נפנוף או מילה לא ברורה, אבל לא, הדמות הנ”ל לא מחפשת מיניבוס. ממשיכים בנסיעה.
לרדת
הקונדקטור מסמן לנהג שוב כשהוא מזהה מישהו עומד בשמש הטרופית לצד הדרך. עוצרים והוא עולה. הקונדקטור יושב ליד דלת ההזזה, פותח וסוגר אותה. הוא מחזיק לנשים את הסלים הכבדים כשהן מנסות לחלץ עצמן החוצה, בין התקרה הנמוכה והספסלים הקטנים או נכנסות להתיישב באחד המושבים. נוסעים שמבקשים לרדת נוקשים על התקרה. הנהג עוצר מיד. לפעמים, תלוי איפה יושבת הנוסעת שמבקשת לרדת, כמעט כל הנוסעים צריכים לצאת. אין אפשרות לעבור החוצה בין המושבים. אז כולם יוצאים, ממתינים שהיא תצא ואז מעמיסים עצמם בחזרה למקומותיהם, הקונדקטור סוגר את הדלת ואנחנו ממשיכים.
תינוקת
שתי שורות ספסלים לפני יושבת אישה צעירה עם תינוקת שראשה הזעיר מונח על כתף אמא. היא מביטה ישר אלי ולא מסירה את העיניים. תינוקת מאוד קטנה, מספר חודשים אולי וכבר יש לה שיער מלא על הראש. תלתלים שחורים, חזקים, צפופים ויפים. אמא שלה קושרת קוקיות צבעוניות באי סדר מסוים על התלתלים של התינוקת. קוקיות או סידורי שיער או סרטי שיער הם נוהל מאוד מוקפד אצל הילדות בגרנדה. בבקרים עולים למיניבוס תלמידים ותלמידות במדי בית ספר מוקפדים. הבנים בעניבות וחולצות כפתורים לבנות. הבנות בחצאיות שחורות, חולצות לבנות וסידורי שיער נהדרים. סרטים צבעוניים, חרוזים, גומיות והכל מאוד מסודר, נקי ויפה.
צמחיה פראית צפופה
עכשיו התינוקת הקטנה והחמודה הזאת מתחילה לצרוח. בהתחלה סתם בכי של תינוק. אחר כך זה מתגבר ואז זה נעשה לצליל לא נעים, כזה שחורץ את עור התוף של כולם. אין שום קשר לקוקיות. התינוקת הזאת פשוט התחילה לבכות. לא יודע למה. אולי היא רעבה. אף אחד לא מוטרד מזה יותר מידי גם כשצלילים הופכים להיות מאוד לא נעימים. אף אחד לא מסובב את הראש או מעיר לאמא או אומר לה מה לעשות. גם לי לא מפריע הבכי של התינוקת. אנחנו נוסעים בכבישים המפותלים והתינוקת צורחת ויורד גשם שוב, חזק הפעם. מכות רוח דוחפות ומרקידות את הסבך סביבנו, צמחיה פראית צפופה, ואני יושב שם וחושב לעצמי שהנה זה בא.
הדבר הבא
הנה כאן אני הולך להגיד משהו לכולם. אני פונה אל כולם באוטובוס בקול קצת רם אבל בשפה מאוד רכה ואומר להם, ”בכי של תינוק זה דבר נפלא. בכי של תינוק, כשאנחנו שומעים אותו אנחנו בעצם שומעים את העתיד. הצליל של תינוק בוכה זה צליל שאומר כוח, הצלחה, פוריות, עוצמה, בריאות ועתיד מלא ורוד.” אני אומר להם שהבכי הזה הוא הדבר הבא.
כשילדה הקטנה צורחת אנחנו יודעים שהכל בסדר. אנחנו שומעים שגשוג. אנחנו יודעים שיש עתיד ושהוא יפה. כולם מסתכלים עלי אבל אף אחד לא אומר כלום. אני מדבר באנגלית גבוהה, באנגלית אולי קצת יותר מדי גבוהה, אבל זה מה שקורה במיניבוס. כי כשאנחנו נוסעים בגרנדה ובאים בין אנשים המסע הוא רב צדדי.